תגובות מטפלים על המאמר של טרופ וסטולורו - 2

הקדמה קצרצרה...

שלום לכל מנויי הניוזלטר,

אי אפשר לשגר מילה כתובה בשבוע הקשה הזה מבלי להביע את רגשות ההשתתפות שלנו עם אנשי הצפון שנפגעו באסון השריפה. לבנו אתכם בשעתכם הקשה.

ובמעבר חד לנושא הניוזלטר: אנחנו שמחים לספר שקבלנו כמות עצומה של פידבקים מחממי-לב על המיזם של הניוזלטר ועל המאמר שאיתו בחרנו לצאת לדרך. אנחנו רוצים להודות מקרב לב על התגובות המרגשות והמעצימות ולקוות שזהו תחילתו של דיאלוג פורה בנושא החשוב של פסיכותרפיה עם להט"בים.

ולתגובות על מאמרם של טרופ וסטולורו.. 

סטיבן מיטשל פירסם ב-Psychoanalytic Dialogues בשנת 1992 תגובה ראשונה למאמרם של טרופ וסטולורו, תגובה ששמה דגש על הבדלים בין פסיכולוגיית העצמי לבין הפסיכואנליזה ההתייחסותית בנוגע להתמודדות הטיפולית הראויה עם מטופלים נרקיסיסטיים ובכלל. בתגובתו זו לא נתן כלל את הדעת לנושא ההומוסקסואליות של המטופל, נושא אליו חזר והתייחס רק בהקדמה שכתב לסדרת מאמרי תגובה שהתפרסמה שנה מאוחר יותר באותו ז'ורנל.

בתגובתו השנייה, מיטשל מעלה שאלות קשות שנדמה כי עד היום נותרו פתוחות ורלבנטיות ביותר. הוא נוגע בשאלה האם למטפלים יש כלל יכולת להיות בלתי-דירקטיביים באופן כלשהו, שאלה שלגביה הוא עונה בשלילה ומכאן, מעביר את השיח אל עבר הצורך של מטפלים לעשות היכרות מעמיקה עם ההטיות השונות אשר בהכרח קיימות בתוכם ואשר בהכרח מנחות - לעתים מבלי-משים - את עבודתם הקלינית.

במידה וטרם קראתם את מהדורת הניוזלטר הקודמת שבה סקרנו את תיאור המקרה המדובר או למי שזקוק לרענון הזיכרון, אפשר להכנס לבלוג שלנו באתר של 'צוות-מטפלים גיי-פרנדלי' ולקרוא את סקירת תיאור המקרה שם.

Blechner, M.J. (1993). Homophobia in Psychoanalytic Writing and Practice: Commentary on Trop and Stolorow's “Defense Analysis in Self Psychology: A Developmental View” and Hanna's “False-Self Sensitivity to Countertransference: Anatomy of a Single Session”. Psychoanal. Dial., 3:627-637

לטקסט המלא של המאמר המקורי לחצו כאן

מארק בלצ'נר, פסיכואנליטיקאי ממכון אלן ווייט בניו-יורק, פירסם תגובה למאמרם של טרופ וסטולורו. בתגובתו, משרטט בלצ'נר בקצרה את ההיסטוריה של הפסיכואנליזה בנוגע להומוסקסואליות ומסכם כי עמדות הומופוביות משלו בכיפה במשך שנים רבות. כיום, לעומת זאת, נדיר מאוד להיתקל במאמר שמגדיר באופן ישיר ובוטה הומוסקסואליות כפתולוגיה נפשית.

בלצ'נר מתייחס למסקנה הגורפת של טרופ, סטולורו, מיטשל וריצ'רדס שהסכימו כי הטיפול של אלן הינו "הצלחה טיפולית" ומציע דעת מיעוט לפיה המדובר באחד מהמקרים הבולטים ויוצאי-הדופן שבו קאונטר-טרנספרנס הומופובי מנחה את המטפל באופן כזה שגורם לו להטות את המטופל אל עבר מסלול הטרוסקסואלי מבלי לאפשר חקירה מספקת של האפשרויות האחרות שהביא המטופל עצמו. לדברי בלצ'נר, אם למטפל יש אג'נדה גלויה או סמויה לפיה יש לשנות את ההומוסקסואליות של המטופל, הוא עלול למצוא את עצמו תחת הרושם שאכן יש לו את היכולת לעשות זאת. מטפל כזה לא יראה, לעומת זאת, את האפשרות שה"שינוי" כביכול הוא למעשה re-enactment שבו המטופל חווה מחדש את הדחייה של מיניותו על ידי הורה אחד או על-ידי שניהם.

לדעתו של בלצ'נר, אם האנליטיקאי באמת היה ניטראלי בנוגע לאוריינטציה המינית של המטופל, הוא היה מפרש הן את ההתנגדות של אלן למעורבות עמוקה יותר עם נשים והן את התנגדותו למעורבות עמוקה יותר עם גברים. במקום זאת, האג'נדה הטיפולית של האנליטיקאי גורמת לו לפרש כל מעורבות הומוסקסואלית כתגובתית לחרדה וכל הימנעות ממעורבות הטרוסקסואלית כתגובתית לחרדה. לדברי בלצ'נר, אם מטפל לא יכול לראות באופן מקביל ושקול הן התנהגות הומוסקסואלית והן התנהגות הטרוסקסואלית או כהגנתיות או כמבטאות תשוקה בריאה, הרי שמטפל כזה אינו יכול לטעון לניטראליות אמיתית.

זאת ועוד: המטפל מפרש את הפעילות ההומוסקסואלית כנובעת מהיעדר בפונקציה מגדירה/משקמת-העצמי של האבא ושל המטפל, אך פרשנות לא-פחות מתקבלת על הדעת ושקולה הינה שהפעילות ההטרוסקסואלית נובעת מהיעדר בפונקציה התומכת/משקמת-עצמי מצד אמו של המטופל. לפי בלצ'נר, הבחירה בפרשנות הראשונה, בה ההומוסקסואליות ממלאת פונקציה הגנתית בולטת בהטייתה ובחריגתה מן התחום הניטראלי.

Schwartz, D. (1993). Heterophilia — The Love That Dare Not Speak Its Aim: Commentary on Trop and Stolorow's “Defense Analysis in Self Psychology: A Developmental View”. Psychoanal. Dial., 3:643-652

לטקסט המלא של המאמר המקורי לחצו כאן

במאמר התגובה של הפסיכואנליטיקאי הניו-יורקי דייויד שוורץ, הלה מצביע על תופעה שאותה הוא מכנה Heterophilia, תופעה שבעיניו בולטת מאוד לאורך המאמר המדובר. הטרופיליה מוגדרת על-ידו כהערכת-היתר (over-valuing) או אידיאליזציה של יחסים בין בני זוג ממינים שונים על-פני יחסים בין בני זוג מאותו המין. בעיני שוורץ, הבעיה עם המאמר של טרופ וסטולורו אינה נעוצה בהומופוביה, כי אם בהטרופיליה שלהם דווקא.

בעיניו, בין אם במודע ובין אם שלא במודע, הכותבים מקדמים במאמרם אידיאולוגיה הטרופילית - בדבריהם מובלעת הנחה לא-מפורשת בנוגע למסלול ההתפתחות הנורמלית: בהינתן תנאים מתאימים במשפחה, הנטייה המינית ש"נוצרת" הינה הטרוסקסואלית. תיקון "טעויות" ו"טראומות" בטיפול יובילו "באופן טבעי" למשיכה למין האחר. שוורץ מתנגד בתוקף לטענות המהותניות הללו המקשרות באופן חד-ערכי בין המגדר לבין הנטייה המינית: גברים אמורים להמשך לנשים ונשים אמורות להמשך לגברים.

נקודה נוספת שאותה הוא מעלה נוגעת בעיסוק הרב של המטפל במגדרו של אובייקט-המשיכה (גבר או אישה) אך הרבה פחות מכך באיכות היחסים ובעושר הקשר שנוצר. הוא מצביע על כך שניסיונותיו של אלן ליצור קשר עם גברים זוכים לכינוי "enactments" בעוד שבכל הנוגע לניסיונתיו להתקרב אל נשים השיח עובר לשפה של "relationship". ה"מימושים-בפעולה ההומוסקסואליים" מפורשים אך ורק כמהלכים של שיקום העצמי המתפורר של אלן, וזאת בניגוד ל"מיניות האמיתית" שלו שמתבטאת בניסיונותיו להתקרב אל נשים.

כמו הגדרתו המפורסמת והקולעת של האנליטיקאי לוינסון לקאונטר-טרנספרנס כ"אותן שאלות שלא עולות בדעתו של המטפלת לשאול", בעיני שוורץ, ההטרופיליה של הכותבים ניכרת בשאלות שלא נישאלו, בהיעדר תמיכתם בתשוקות מסויימות לעומת אחרות, בפסיביות של המטפל בכל הנוגע להלקאה-העצמית של אלן ביחס לחלק מתשוקותיו וכד'. המטפל נמנע, לפחות כך בטקסט שאותו בחר להביא בפנינו, מלבחון את התשוקה, הפנטזיה וההתנהגויות ההומוסקסואליות של אלן כמקור אמיתי, לגיטימי ואפשרי של יחסי-אוביקט מספקים ועמוקים כמו גם מקור לתחושות חיוביות כלפי עצמו. מאחר והטון הכללי של המטפל הוא כה חיובי ואוהב, קשה היה למטופל וכך גם לקוראים, לתת את הדעת לאידיאלוגיה המוסווית כ"מטרה התפתחותית" ניטראלית-כביכול.

לסיום מציע שוורץ לקוראים לחשוב על סיטואציה היפותטית: האם במאמר קליני שבו גבר אפרו-אמריקאי מגיע אל מטפל לבן והלה נענה לבקשתו של הראשון ומסייע לו להעלים את כל ההיבטים האפרו-אמריקאיים של זהותו - את תחושות הסולידריות עם אפרו-אמריקאיים אחרים, את המודעות להיסטוריה המשותפת עם אנשים אחרים בעלי צבע עור שאינו לבן, את התחושה של עצמו כשונה, נתון לדיכוי, זהיר במיוחד, אולי אפילו בעל-ידע מיוחד – כל זאת לטובת אימוצה של 'זהות לבנה' – מועדפת, "כמו כולם", "נורמלית", מנותקת מאנשים שעברו דיכוי – האם במאמר קליני שכזה (שספק אם יפורסם מסיבות אתיות) הכותבים והקוראים היו רואים כניתן-להשמטה את המידע הנוגע להתפתחות טיפולית מפוקפקת שכזו? התשובה היא כמובן שלילית.

ממשיך שוורץ ומקשה: כיצד זה שההטייה הבוטה שבמאמר הנדון "עברה מתחת לרדאר" של הכותבים ושל העורכים של הז'ורנל, זאת בעוד שסביר להניח שכתיבה דומה בהקשר של צבע עור היתה מתגלה ונעצרת באופן מיידי? התשובה בעיניו היא שרק לעתים נדירות ההטייה נגד אנשים כהי-עור מתחזה לאידיאליזציה של לובן-עור, וזאת בעוד שהטייה נגד הומוסקסואליות מסתתרת תדיר תחת מעטה הטרופילי, היינו, כהעדפה של מיניות הטרוסקסואלית על פני הומוסקסואלית.

השורה התחתונה..

1. יש חשיבות מכרעת לבירור מעמיק של העמדות ההומו-נגטיביסטיות וההומופוביות של מטופלים הומוסקסואלים, לסביות, ביסקסואלים או של כאלה המתלבטים לגבי נטייתם המינית. בין השאלות שניתן לברר: במה מתמקדים הרגשות, התפיסות, או העמדות השליליים של המטופל: האם הקושי העיקרי הוא בקבלה העצמית? האם הקושי טמון בפחד מפני האופן שבו יתפס בחברה (מה יחשבו עלי)? האם הקושי טמון בפחד מפני התגובה המעשית של הסובבים אותו (איך יגיבו? מה יעשו לי? אילו מחירים אשלם?). שאלה נוספת אשר כדאי לברר בהקשר זה היא מה מקורן של העמדות השליליות של המטפל. תובנות משמעותיות ביותר עשויות להיות כרוכות, למשל, בהבנה של מטופל כי למעשה מעולם לא פגש הומו או לסבית אמיתיים ולמעשה ניזון מסטריאוטיפים שהוצגו באמצעי התקשורת או מבדיחות גסות ששמע מאנשים שאותם הוא מעריך.

במקביל, חשיבות רבה יש גם לבירור של הצורך של חלק מהממטופלים "להיות סטרייט כמו כולם". ניסיוננו מלמד כי לעתים רבות מטופלים אשר מתקשים מאוד לקבל את החלקים ההומוסקסואליים שלהם נוטים, בהכללה גסה, להיות אנשים שחוששים לבטא את "העצמי האמיתי" שלהם לא רק בהקשר של נטייתם המינית. פעמים רבות המדובר באנשים שעצמיותם נדרסה, נמחקה או פשוט לא זכתה להתייחסות על-ידי האובייקטים המוקדמים בחייהם, ולכן גם, לדעתנו, תהליך קבלת הנטייה המינית – בין אם הומוסקסואלית, סטרייטית או ביסקסואלית - צריך לצעוד עקב בצד אגודל בעקבות תהליך הנצתה של עצמיות אמיתית וקוהסיבית שאותה ניתן לבטא בחברה ובקשרים אינטימיים.

2. חשוב להכיר בכך שלעתים קרובות, אופן ההתבטאות של אותם מטופלים אשר חשים קונפליקט בנוגע לחלקים ההומוסקסואליים שלהם נוטה להיות צבוע בצבעים שליליים ביותר, כמעט-דמוניים, או לחילופין התבטאויותיהם בנושא זה עשויות להיות מאוד צרות ומצומצמות. תיאורי ההתנסויות או ההתקשרויות ההומוסקסואליות אשר נוטים כאמור להיות דלים וסטריאוטיפיים עשויים לשקף את החרדה העצומה של המטופל מלחוש ולהתמודד עם הרגשות ההומוסקסואליים ועם משמעויותיהם האפשריות. מטופלים רבים מתמודדים עם חרדה זו על-ידי הימנעות מלהרגיש, לחשוב, לחפש מידע רלבנטי או לעבד מידע זה ולכן גם האופן שבו הם מתארים היבטים אלה של עצמם נוטה להיות בהתאם. חשוב שהמטפל/ת לא יפלו שולל אחר הדלות והצמצום הללו (שבד"כ מגיעים יחד עם תיאורים אידיליים של החיים ההטרוסקסואליים) כמבטאים את העובדה שהמטופל או המטופלת "אינם באמת הומוסקסואלים". 

3. חשוב לשים לב לתהליכי השלכה והזדהות של חלק מהמטופלים אשר תופסים את המטפל (בין אם נכונה ובין אם באופן שגוי) כהטרוסקסואל וככזה אשר מצפה גם מהם להיות הטרוסקסואלים כמוהו. לעתים מטופלים מבטאים דינמיקה זו כשהם מביעים חשש מפני קיומה של אג'נדה נסתרת של המטפל "להפוך אותם לסטרייטים". אם לנוע אל מעבר לתחום ההשלכות, חשוב לקחת בחשבון גם את האפשרות שאצל חלק מהמטפלים אכן קיימות תפיסות הומו-נגטיביסטיות שכאלה. תפיסות הומו-נגטיביסטיות, הומופוביות או הטרופיליות, כפי שראינו במאמרם של טרופ וסטולורו, עלולות להטות את התהליך הטיפולי כך שבסופו של דבר המטופל מפנים אותן מבלי-משים וממשיך להתנהל בהתאם להן. מבחינה טיפולית המשמעות היא שעלינו, כמטפלים, לנסות ולהיות ערים ככל הניתן גם להשפעותיהן של נטייתנו המינית - האמיתית או הנתפסת – ושל עמדותינו בנוגע למגדר ונטייה מינית על התהליך הטיפולי. המאמר שבו נעסוק בניוזלטר הבא יעסוק בנושא זה לעומק.

                                           המאמר בתוך קונטקסט

כדי לנסות ולתת טעימה מה-Zeitgeist של ימי כתיבת המאמר המקורי וכדי להדגיש את המקום ממנו מגיעות התגובות, בחרנו בקטע קצר מתוך סדרת הטלוויזיה עטורת הפרסים "מלאכים באמריקה". הסדרה עובדה ממחזה שכתב טוני קושנר, סופר ומחזאי (ובן זוגו של הפסיכואנליטיקאי האמריקאי קן קורבט). העלילה מתרחשת בשנת 1985 ובמרכזה שתי מערכות יחסים מתפרקות, כשברקע רייגן ששולט בפוליטיקה האמריקאית ומגיפת האיידס שמתפשטת ללא מעצור. בסצנה שלפנינו, אל פאצ'ינו מגלם את דמותו של רוי כהן, עו"ד בעל מעמד וכוח שבמהלך בדיקה אצל רופאו האישי מקבל את הבשורה כי הוא חולה באיידס (בתקופה שבה עדיין לא היה ברור אם לאיידס יש טיפול אפקטיבי). תגובתו של כהן לבשורה המרה חושפת את תפיסותיו לגבי הומואים והומוסקסואליות, תפיסות אשר לא מאפשרות לו כלל להעלות את הדעת את האפשרות שהוא עצמו הומו. פא'צינו זכה בפרס האמי בשנת 2004 על תפקיד זה. בחרנו בקטע זה, אשר מתרחש כביכול פחות או יותר בתקופה שבה התרחש גם הטיפול המדובר, כדי לנסות להתחבר ולחוש מעט מן הכוחות הבלתי-מדוברים והספק-מודעים שייתכן ופעלו והשפיעו על התהליך הטיפולי אשר תואר לעיל. בהערת סוגריים נציין שהסדרה היא יצירת מופת דרמטית ופסיכולוגית ששווה-צפייה גם מעבר לעניין הלהט"בי המתואר בדיוק וברגישות רבה.

על מנת לצפות בסרטון יש ללחוץ על התמונה שלהלן:

                                           שונות

שני עדכונים לגבי הנעשה בעולם הטיפול בלהט""בים בעולם וכאן בארץ.

Healthy People 2020

בימים האחרונים פרסם משרד הבריאות האמריקאי את תוכנית "Healthy People 2020", תוכנית-האב לפיתוחה של מערכת הבריאות האמריקאית בעשר השנים הבאות. בעקבות פעילות נמרצת של קואליציית ארגוני הבריאות הלהט"ביים בארה"ב, התוכנית הנוכחית כוללת התייחסות נרחבת גם לצרכיה של הקהילה הלהט"בית. לעיון במסמך שפרסמה הקואליציה לחצו כאן ולעיון באתר Healthy People לחצו כאן. 

"מחוץ לארון - בתוך המשפחה" - טיפול עבור משפחות עם בן הומוסקסואל או עם בת לסבית

בעוד רוב ההורים מצליחים לקבל את בנם/בתם לאחר יציאתו/ה מהארון, ישנם הורים המתקשים להתמודד עם התופעה ודוחים את ילד/תם, לועגים לו/ה או לוחצים עליו/ה להשתנות. מצבים כאלו מובילים לפגיעה קשה ולמשבר אמון ביחסים בין ההורים לילדים, פוגעים בדימוי העצמי של הילד/ה, מעוררים תחושות בדידות ובושה ואף עלולים להוביל לדיכאון ואובדנות.

פרויקט "מחוץ לארון- בתוך המשפחה", בחסות אוניברסיטת בן-גוריון, הוקם על מנת לתת מענה למשפחות אלו כמו גם למשפחות של להט"בים בוגרים (גילאי 20-40) שחיים מחוץ לבית אך מעוניינים לשפר ולשקם את מערכת היחסים בתוך משפחת המקור. במסגרת הפרויקט מוצעים טיפולים משפחתיים בין ילדים והורים אשר מתקשים לקבל את נטייתם המינית של ילדיהם. מטרת הטיפול היא לעבד את הרגשות הקשים, הן של הילדים והן של ההורים, ולשפר את מערכת היחסים ביניהם. הטיפול כולל פגישות שבועיות, אינדיבידואליות (עם ההורה בנפרד ועם הילד/ה בנפרד) ומשותפות.

הטיפול נערך ע"י פסיכולוגים, מוצע ללא תשלום ומתקיים באזור באר שבע ובאזור המרכז.

סודיות טיפולית נשמרת בקפידה.

לפרטים ניתן לפנות ל:

ד"ר גארי דיימונד         052 5793090           gdiamond@bgu.ac.il

מאיה שפיגל           7998657 050 shpigel1982@gmail.com

אז זהו לבינתיים...

נשמח לקבל את תגובותיכם, בקשותיכם והצעותיכם לקראת המהדורות הבאות.

בברכה, 

ד"ר עופר מאורר וגב' אפרת לביא

עורכי  Queers & Peers - הניוזלטר של צוות מטפלים גיי-פרנדלי